אז אני אכתוב קצת על המשחקים האולימפיים שמתקיימים כרגע בטוקיו. משחקים שעדיין מכונים "טוקיו 2020" כמו שאליפות אירופה בכדורגל כונתה "יורו 2020". מישהו כבר אמר שבעוד 30 שנים בערך זו תהיה אחלה שאלת טריוויה, באיזו שנה נערכו המשחקים האולימפיים טוקיו 2020 או אליפות אירופה בכדורגל יורו 2020. (בסגנוןהשאלה: כמה זמן ערכה מלחמת מאה השנים, שנחשב לאמר שנמשכה 116 שנים).
האמת היא שהשנה, אני לא ממש מתחבר למשחקים האולימפיים, לפחות לא בינתיים. גם במשחקים הקודמים, בריו, פחות התחברתי. כלומר, התעניינתי במידה וידעתי פחות או יותר מה קורה שם, גם מבחינת הנציגות הישראלית וגם בכלל, אבל בהשוואה למשחקים אולימפיים קודמים, צפיתי בהרבה פחות תחרויות והריגוש היה הרבה פחות. הייתי רוצה להגיד שזה בעיקר בגלל המיקום והשעות הלא נוחות בשל הבדלי השעות, או אולי בגלל שהשנה השידורים הם בערוץ הספורט ולא בערוץ 1 המרכזי, אבל כנראה שיש בזה גם משהו אחר, ואולי גם קצת חלק מההתבגרות.
אני מניח שהאולימפיאדה הראשונה שאני יכול לזכור, הייתה אולימפיאדת סיאול 88, הייתי אז כמעט בן 7, אבל אני לא זוכר מאז יותר מדי צפיה בתחרויות. באולימפיאדת ברצלונה 92 כבר הייתי צופה הרבה יותר מתעניין בתחרויות. אז למדתי לאהוב בעיקר את תחרויות השחיה והאתלטיקה, אם כי אודה שאני זוכר שמות בודדים בלבד של מתמודדים בולטים. כמובן שצפיתי גם בתחרות ג'ודו אחת לפחות. אני מניח, שכמו הרבה ישראלים, אני לא אשכח את אותו ערב היסטורי. הייתי עם אחי בסלון הבית, ההורים שלנו כבר הלכו לישון, וצפינו בטלויזיה בהמתנה לתחרות חצי הגמר בג'ודו לנשים. אני זוכר אפילו שהפסיקו לפני הסוף את השידור של הסדרה ששידרו באותו רגע כדי לשדר בשידור ישיר את קרב חצי הגמר. אני זוכר כשאשר הקרב נגמר בנצחון, והיה ברור שיעל ארד תזכה במדליה (אז עוד לא היה ברור איזו) קפצנו בצעקה, שהעירה את אבא שלנו. לזכותו ייאמר, שהוא בהחלט הבין את הסיבה לכך, ואני לא זוכר אם הוא נשאר איתנו לצפות בקרב הגמר או לא, אבל כן זוכר את ההתרגשות הראשונית הזאת.
באולימפיאדת אטלנטה 96 כבר צפיתי בפחות תחרויות, אבל גם בדי הרבה יחסית, שוב בגלל הבדלי השעות. בעיקר זכור משם, סיום ערב השידורים מבריכת השחיה של השדר משה גרטל שבירך את הצופים במילים הבאות: "לילה טוב, צופים יקרים, נוחו על משכבכם בשלום".
גם באולימפיאדת סידני 2000 צפיתי כמה שיכולתי, שוב הבדלי השעות המשמעותיים, וגם משם אני לא זוכר משהו מיוחד.
באולימפיאדת אתונה 2004, שבתי לעקוב מקרוב. זה היה בתקופה אולי הכי חופשית בחיים שלי. בין סיום הלימודים באוניברסיטה לתחילת השירות בצבא. הייתי פנוי לחלוטין מכל דבר, ואפילו הכנות לשנה הבאה לא באמת היו לי. אני זוכר משם, באופן טבעי, הכי הרבה, את מדליית הזהב הישראלית הראשונה, ואז הבנתי ששיט זה אולי ענף ספורט מעולה ויש לישראל הרבה הישגים בתחום, אבל זה מצטלם רע מאד לטלוויזיה ומאד לא ברור לזהות מה קורה שם.
בזמן אולימפיאדת בייג'ין 2008 כבר עבדתי במוקד שירות לקוחות, אני זוכר שאת טקס הפתיחה ואת חלק מהתחרויות החשובות דאגו האחמ"שים להציג על המסך הגדול שבשגרה הציג נתונים רלוונטיים למשמרת. גם משם אני לא זוכר אירועים מיוחדים ראויים לציון.
בזמן אולימפיאדת לונדון 2012 כבר עבדתי במקום העבודה הנוכחי, מן הסתם ראיתי בעיקר את התחרויות החשובות שהיו בשעות הערב, גם מאז אני לא זוכר משהו ראוי לציון, וכך גם מריו 2016. נכון, היו בכל אחת מהאולימפיאדות הללו מדליות שהוענקו לספורטאים ישראליים, ופעם אחת אפילו שתי מדליות, אבל זה כבר לא הרשים אותי כל כך, כנראה כי זה לא היה בענף משמעותי מדי, לא בפעם הראשונה ולא מדליית זהב.
וגם עכשיו, כאמור, אני לא כל צופה אבל מתעדכן, ולא מתרשם בינתיים. מדליה לישראל כבר יש לנו, ואני אישית מעריך יותר את ההישג שבהגעה לגמר אולימפי בתחרות השחיה, אולי תהיינה עוד מדליות בהמשך, אם כי מסתמן שבשיט כבר לא, אבל עדיין יש עוד כל מיני תחרויות.
ונדמה שהסיפור הגדול של התחרויות הפעם, דווקא הגיע כבר, והוא לא בדיוק ספורטיבי. אני מדבר על הפרישה המסתמנת של המתעמלת האמריקנית סימון ביילס. לפני המשחקים הייתה ממנה ציפיה להגיע לשיא של מדליות זהב, אולי אפילו 6 אם אינני טועה (קבוצתית, אישית, ו4 על כל אחד מהמכשירים השונים בנפרד, או שיש יותר מכשירים ואז הציפיה הייתה ליותר?) אבל מתברר שיותר מהכל היא אנושית, והיא כנראה סובלת מבעיות שלא ברור טיבן אם הן פיזיות או מנטליות (וגם כאן יש תיאוריות קונספירציה לא מעטות) וקצת חבל שספורטאית גדולה כל כך יורדת מהבמה באקורד מצער שכזה.
וכמו שאמרתי עוד מוקדם להעריך, אבל כנראה שזה יהיה הסיפור של אולימפיאדת טוקיו 2020, שיקרין על הסיפור הספורטיבי, קצת כמו שאם הזכרתי בהתחלה את אולימפיאדת סיאול 88 דומה שהיא זכורה בעיקר בגלל שערוריית הסמים של האצן בן ג'ונסון (שהשיג שיא מדהים בריצה ל100 מ' רק כדי לגלות למחרת שהוא השתמש בחומרים אסורים וזכייתו נפסלה כמו גם כל הישגיו בעבר, והזכיה עברה לאתלט אגדי אחר, קרל לואיס). אבל אולי עדיין תיוולד עוד אגדה ספורטיבית, כמו נדיה קומנאץ' באולימפיאדת מונטריאול 76, או מייקל פלפס בבייג'ין 2008. התחרויות רק התחילו ועוד רחוקות מסיום.
');){kind=link}