הפעם, זה דווקא לא קשור ליחסים ביני לבין ט., אלא דווקא לנושא קצת אחר.
אחת הבעיות, כך נדמה, כשמתחתנים ומביאים ילדים בגיל מבוגר, היא הפיצול שנדמה שנדרש בחיים. הפיצול שאני מדבר עליו הוא הפיצול בין הצורך לטפל ולדאוג לילדים, לבין הצורך שהולך ומתגבר ככל שמתבגרים בטיפול בהורים ובדאגה להם. אני רואה את את הקושי הזה גם אצל י. ול. אבל אצלם זה קצת יותר קל, כי הילדים שלהם כבר גדולים יחסית (הצעירה ביותר בת 9).
אתמול, זה בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר, כאשר אבא שלי, שסובל מבעיות שונות שידעתי אליהן, פתאום חווה תופעה קשה במיוחד באופן פתאומי, ואנחנו מקווים שזה לא יחזור על עצמו. זה קרה דווקא במהלך טיול משפחתי, ואולי דווקא בגלל הטיול שדרש ממנו מאמץ רב מכדי שהוא מסוגל לו, אבל אני חושש שזה רק ההתחלה ועוד יקרו דברים ויהיו דברים שאצטרך לדאוג ולטפל בו בהם. אמנם אמא שלי נמצאת אבל אי אפשר להעמיס עליה את הכל, ויש גם את י. אבל י. גר רחוק יחסית והוא עוזר הרבה ל-ל. בטיפול בהורים שלה שמצבם דורש עוד יותר עזרה וטיפול כבר עכשיו. למזלנו, ההורים של ט. אמנם גם הם מבוגרים ויש להם את הבעיות הבריאותיות שלהם, אבל בינתיים לפחות הן לא חמורות עד כדי כך. לט. גם יש שתי אחיות ששתיהן חיות בעיר, כך שאם חלילה יזדקקו יהיה עם מי להתחלק בנטל. אני לא חושב שכמו אצל ההורים של ל. הנטל ייפול רק על ט. ועלי.
ובכל זאת, זה מדאיג. המחשבה הזאת שבשנים הקרובות, אצטרך לדאוג לצד הטיפול בבנות שלי שהן עדיין קטנות מאד, לטיפול באבא שלי, זו אמנם מציאות שצריך ללמוד להתמודד איתה, אבל היא בהחלט מאד לא פשוטה, ואני מקווה שנצליח להתמודד עם זה בכבוד ובהצלחה.
;){kind=link}